מחקרים מראים שנוכחות מיילדות מעודדת תהליכי לידה בריאים יותר

על מנת להוריד את שיעור התמותה של יולדות ויילודים, אנו זקוקים למיילדות רבות יותר
מדעי ביותר: מחקרים מראים שנוכחות מיילדות מעודדת תהליכי לידה בריאים יותר
וונדי קלין, פרופסור להיסטוריה של הרפואה

בארה”ב, המדינה היקרה ביותר ללדת בה שיעור התמותה של תינוקות הוא הגבוה ביותר מבין מדינות העולם העשירות לפי דיווחים ונתונים אחרונים. עדיין, הורים אינם פונים לפתרונות האפשריים והנגישים: מיילדות. בארה”ב רק  10% מהלידות מתבצעות בסיוע מיילדות. למרות הפרסום שמעניקות סלבריטאיות לאפשרות של לידה בסיוע מיילדות (מרכז לידה) או לידת בית, האמריקאיות עדיין נוהרות לבתי החולים היקרים יותר למרות שאינם מבטיחים תהליך בטוח ובריא יותר.

מדוע מיילדות אינה כה פופולרית? משום שכבר מראשית המאה העשרים תוארה המיילדות, כמו גם לידות הבית, על די הרפואה הממוסדת ועל ידי המדיה כמיושנות ומסוכנות. מדוע מישהי תעדיף את הכאב  על פני חוויה סטרילית ונטולת כאב בבי”ח וטיפול על ידי רופא מיילד? הנחה כי מיילדות היא שריד של העבר ולא חלק בלתי נפרד ממערכת הרפואה והטיפול של העתיד השפיעה באופן מכריע על הגישות כלפי לידה במאה העשרים ואחת כמו גם על בריאותם של מליוני יולדות ותינוקות בכל שנה.

לפני התפתחות הרפואה המיילדותית הייתה המיילדות מקצוע נשי בהובלת נשים מיילדות. החל מ 1760, רופאים אמריקאיים החלו להתעניין ברפואה מיילדותית וכמעט העלימו את הנשים המיילדות. “המיילדות כיום” טען בשנת 1916 הרופא המיילד ג’וזף דלי, “בורות  ביותר, חסרות מצפון ובלתי נסבלות”.

כתוצאה מכך, עד לאמצע המאה העשרים הפרקטיקה של לידות בית ושל מקצוע המיילדות עמדה בפני הכחדה ושימשה רק מעוטות יכולת. בשנת 1940 קרוב לחצי מהלידות בארצות הברית התבצעו בבתי חולים, ועד שנת 1970 שיעור זה גדל ל-99.4 אחוזים. רופאים מיילדים השיגו שליטה כמעט מוחלטת במה שהפך להיות תהליך רפואי לגמרי, בעודם משכנעים את הציבור האמריקאי שהמדע של הרפואה המיילדותית התעלה על מקצוע המיילדות.

המחיר של המודל הרפואי החדש לא היה רק כלכלי. “החוויה שהיתה אמורה להיות משמחת ומרוממת, הפכה להיות כרוכה בזוועה” נזכרה יולדת אחת בשנות השבעים אשר השוותה את חדר הלידה ל”בית מטבחיים בו כולם סביבי לבשו כפפות גומי ואני ניצבתי באמצע  כתרנגול הודו קשור לקראת שחיטה.”

כאשר אישה אחרת ביקשה לידה ללא תרופות, “הרופא לא היה מרוצה שכן, כפי שהוא הזכיר לי, אילו הייתי מטושטשת לגמרי הוא היה יכול פשוט למשוך עם המלקחיים את התינוק החוצה ברגע אחד”. פעולותיו של צוות בית החולים, אשר כללו את כיסוי ראשה בסדין, (“מאחר שהנשים היו מטושטשות לגמרי האחריות נהגו להתרכז בקצה השני שלהן”), קשירת מפרקי כף היד לשולחן הלידה והעברה מיידית של התינוקת לחדר התינוקות מבלי לאפשר ליולדת להנות מחווית המפגש עימה. כפי שהיא נזכרה מאוחר יותר, “הדבר היחיד שלא אהבתי לגבי הבאת ילד לעולם היה המקום בו נאלצתי לעשות זאת.”

חוויות אלה הביאו בראשית שנות השבעים לגדילה במספר של זוגות לבנים ממעמד הביניים שנמנעו מהחוויה הרפואית הרגילה. בעשותם כך, הם הביאו למיתוג מחדש של לידות הבית כבחירה לגיטימית למי שמחפש שליטה על תהליך הלידה על פני התפיסה של לידות בית כפיתרון זול לעניים או תושבי אזורים מבודדים. מהפכה של ממש התפתחה בערים ובפרברים כאשר צרכנים החלו לאתגר את הפרוטוקול הרפואי והממסדי על ידי בחירתם במיילדות בית בלתי מורשות לקבל את פני ילדיהם בעולם.

מי היו אלה המיילדות מטעם עצמן, וממי למדו את מלאכתן? מכיוון שעד אמצע המאה העשרים הצליח ארצות הברית להכחיד כמעט את מקצוע המיילדות , לרבות מהן חסרו חשיפה וידע לפרקטיקה. במקום זאת הן למדו את מלאכתם מקריאת טקסטים של רפואה מיילדותית, ניסיון וטעויות וכן גם, לעיתים, הדרכה של הרופאים המעטים שיילדו נשים בבתיהן.  בעוד שהמיילדות נתמכו על ידי בני מעמד הביניים הלבנים והמשכילים, מודל הטיפול שלהן, שנבנה הרי על חוכמה וניסיון מגוון ורחב של מיילדות מכל העולם, היה בעל פוטנציאל לשנות את הפרקטיקות המיילדותיות לכל הנשים, בתוך ומחוץ לבתי החולים.

במהלך שנות השבעים והשמונים ייסדו תומכי המיילדות ולידות הבית ארגונים, שכרו לוביסטים, ארגנו כנסים ופרסמו עלוני מידע על מנת ללמד את הציבור על האפשרות של לידה מחוץ לבתי חולים. הנראות ההולכת וגדלה וכן גם הפופולריות של לידות בית הולידו דווקא רתיעה במדינות רבות אשר בתגובה הגבירו מחדש את הפיקוח והרגולציה על תהליך הרישוי של מיילדות.

זוהי בעיה ייחודית לארצות הברית. במקומות כמו קנדה, לידות בית הן חלק ממערכת הבריאות, בעוד שבארצות הברית הן מופרדות לחלוטין והמיילדות האמריקאיות ניצבות בפני מחסומים חוקיים וכלכליים רבים.

כתוצאה מכך, לנשים רבות אין גישה לטיפול של מיילדות, ואפשרויות הלידה שלהן מוגבלות. עם זאת, מחקרים מראים שמדינות (בתוך ארה”ב) ששילבו טיפול מיילדות בתוך מערכת הבריאות שלהם בעלות תוצאות לידה טובות יותר ממדינות שלא עשו כך. המדינות עם שיעור גבוה של מיילדות ושיעור גבוה של לידות שנכחו בהן מיילדות היו בעלות השיעוררים הנמוכים ביותר של נותוחים קיסריים, משקלי לידה נמוכים אצל יילודים ותמותת ילודים.

מממצאים אלה עולה ששילוב של יותר מיילדות במערכת הרפואית עשוי להפחית גם שונות ובייחוד את הסטטיסטיקה המזעזעת של נשים אפרו-אמריקאיות שהן בעלות סיכון כפול עד מרובע למוות אימהי או יילודים לעומת נשים לבנות.

הרפואה במאה העשרים ואחת צומחת על בסיס של ראיות מדעיות כדי להבטיח את הפרקטיקות הטובות ביותר. אם כן, מדוע אנו לא משתמשים במחקרים האלה כדי לשנות באופן מהותי את חוויות הלידה? מדוע חלק ממשיכים לראות במיילדות חשודות, יוצאות דופן, ולא בעלות מקצוע היכולות לעזור בשינוי תהליך בלידה ולספק אפשרויות רבות יותר לנשים?

הגיע הזמן שהאמריקאים יערערו על דעותיהם הקדומות ועל הסטריאוטיפים שיש להם למקצוע המיילדות על מנת לאפשר להורים לקבל החלטות מבוססות על מיד לגבי היכן וכיצד ללדת. עלינו לראות את המיילדות והרופאים כשותפים ולא כמתחרים. ואנחנו חייבים יותר מיילדות; ל- 56% מהמחוזות בארצות הברית אין כלל מיילדות. ארגוני מיילדות פעלו רבות לקדם את המקצוע שלהן (כמו הקמפיין הציבורי של I am a Midwife), אך ללא מימון גדול יותר ומודעות גבוהה יותר, המבוכה הלאומית הזו תימשך.